שם
כתובת דוא''ל
תוכן ההודעה
אודות הלהקה
מאמרים
מכתבי תודה
side-banner5
מאמרים
מאחורי האקורדיון - ד"ר שמחה אקילוב

מאת: שירלי פרקש

 

 

"אני שותף להרבה שמחה"


שמחה אקילוב, המכונה גם "ד"ר כלי נגינה", הוא אמן בונה מתקן משפץ מכוון כלים, מאור יהודה. נולד בברית המועצות, בגיל שש התחיל לנגן אקורדיון ופסנתר ובגיל 14 הלך ללמוד תיקון וכיוון של כלי נגינה מכל הסוגים. הוא בילה כמה שנים במעבדות אצל מתקנים בונים ומשפצים מקצועיים של כלי נגינה אתניים באוזבקיסטן ולמד לבנות לשפץ ולתקן כלים בעצמו. אגב, הוא קשור משפחתית למשפחת אקילוב המפורסמת. בגיל שלושים עלה לארץ עם משפחתו וטון וחצי של כלי עבודה. המעבדה שלו נמצאת באור יהודה וגוררת אליה אנשים ומוסיקאים מכל הארץ.

 

 

כשאני משפץ כלי, אני נקשר אליו רגשית

 

כל מי ששומע אותך מנגן שואל את עצמו, למה לא בחרת בקריירה של מוסיקאי?

 

"הפעם הראשונה שתיקנתי משהו היתה כשהייתי ילד קטן. מגיל קטן תמיד עניין אותי איך יוצא הצליל, מאיפה, איך בנוי המנגנון.היה לנו מכוון שהיה מגיע כל חצי שנה לכוון את הפסנתר שלנו בבית, איש מיוחד, נכה, והייתי עוקב אחרי עבודתו ושואל אותו. יום אחד קליד אחד בפסנתר לא עבד, פתחתי את המכסה ותיקנתי אותו לבד למרות מחאותיה של אמא. אחרי שהצלחתי הרגשתי נהדר וכשהוא הגיע שוב לכוון וסיפרתי לו, הוא אמר לאמי שיש לי שמיעה טובה וידיים טובות ועשיתי משהו שמומחים גדולים לא תמיד יכולים לעשות. הוא גם אמר לה שאם בעתיד ארצה ללמוד הוא מוכן להיות המורה שלי. בגיל 14, זה באמת קרה. למדתי ממנו המון ודרכו עולם שלם נפתח בפני. אהבתי אותו מאד. הוא העניק לי ידע רב. אחרי שנפטר הלכתי ללמוד דברים נוספים ולמדתי את תהליך הבניה של כלים. למצוא עץ, לגזור אותו, לבנות ולפסל אותו עם כלים עדינים, הכל ביחד, בלי טכנולוגיות. למדתי איך להרגיש את הכלי, איך לעצב אותו ולתת לו נשמה. לאט לאט רכשתי כלי עבודה ונהייתי עצמאי".

 

 

אנשים מגיעים אליך מכל קצוות הארץ ואפילו קיבלת את התואר "דוקטור כלי נגינה". מה הופך אותך לכזה, לדעתך?

"בתור מי שיודע גם לנגן, בשבילי מאד חשוב לשמוע ולהרגיש את הכלי ויותר מזה – לברר את מהות הקשר שלו עם בעליו. למוסיקאים יש קשר מאד סימביוטי לכלי שלהם ומעורבים פה הרבה רגשות. אקורדיוניסט אחד שנפל לו האקורדיון מהאוטו, פחד לפתוח את הארגז יומיים מרוב דאגה ולא יכל לישון עד שהגיע אלי. אני מתייחס לכלי נגינה כמו למשהו חי. כשאני משפץ כלי אני מאד נקשר אליו. לא פעם אני מרגיש שאני "מנשים" כלים, ממש כמו שמחיים אדם מת. לאנשים שלא מתחברים רגשית לכלי ורוצים רק שיעבוד, אני פחות מתחבר"

 

 

כשאתה מקבל כלי, מהי שיטת העבודה שלך?

 

"אני צריך הרבה זמן עם הכלים, כי חשוב לשמוע אותם "נושמים". אני לא עובד בשיטה מהירה, אני עובד לאט יותר וזאת כדי להרגיש את הכלי, וגם לתת זמן אחרי התיקון – לבדוק אם הוא בסדר, והתיקון עמיד. אם משהו לא מוצא חן בעיני, אני יכול לפתוח ולסגור את הכלי עשרים פעם ועד שלא אהיה מבסוט מהצליל, זה לא יהיה גמור"

 

 

אתה מכיר את כל סוגי הכלים השונים שמגיעים למעבדה שלך?

 

"לא פעם מגיעים אלי כלים אתניים הודיים, אפריקאים, ערבים. יש כאלו שאני מכיר יותר ויש כאלו שפחות, אבל עם ניסיון השנים למדתי לתקן מנעד גדול מאד של כלים אתניים. בכל רגע פנוי שיש לי אני לומד כלים חדשים שאני לא מכיר, שואל מוסיקאים איך לנגן עליהם, קורא באינטרנט חומרים עליהם ומפרק אותם לגורמים כדי ללמוד את הבסיס. כך למדתי מהו הצליל הכי טוב של כל כלי אתני, ומה מצלצל הכי "נכון" עבורו. בימים אלו אני עובד על "טאר" – כלי אזרי פרסי, שבניתי בעצמי, עם גזע עץ שהבאתי איתי מרוסיה, עוד לפני עשרים שנה. זה אני עושה בשביל הנשמה"

 

 

בעידן המודרני, המקצוע שלך הוא מקצוע הולך ונעלם, זו התחושה, לא?

 

"זה באמת מקצוע הולך ונעלם כי הוא כולל הרבה ידע. יש הרבה אנשים שלומדים איזה מקצוע, וכבר מרשים לעצמם להיות פרופסורים ולהתפרנס. אני אף פעם לא אומר שאני יודע הכל, כל יום אני לומד משהו חדש ואין לזה סוף. אני מרגיש שבמקצוע שלי אני שותף להרבה שמחה. הייתי רוצה שכמה שיותר ילדים ילמדו מוסיקה, ושימצא לכל אחד מהם הכלי הנכון בזמן הנכון. העבודה שלי גורמת לי שמחה".
 

חזרה