שם
כתובת דוא''ל
תוכן ההודעה
אודות הלהקה
מאמרים
מכתבי תודה
side-banner5
מאמרים
אבד אקורדיון

מאת: שירלי פרקש

 כתבה שפורסמה על איתן מרקו במדור "לכל אדם יש סיפור" בעיתון "לאשה" (ידיעות אחרונות) . ראיינה: שירלי (נחמה) פרקש.

 

"חיפשתי את שאהבה נפשי"


 

איתן מרקו, 51, פיזוטרפיסט, מופיע בערבי שירה בציבור, מנגן בתזמורת "הבוסתנאים" מתגורר במודיעין, מנסה לאתר את האקורדיון האהוב שנגנב ממנו.

 

 

"'הצעקות תפסו אותי במקלחת בשש וחצי בבוקר, קצת לפני יום העצמאות שלפני חמש שנים. אשתי שעמדה לצאת מהבית גילתה שהאוטו נגנב מהחנייה. הילדים יצאו מהחדרים בבהלה וגם אני מיהרתי עטוף במגבת לקומת הכניסה. הבלגן בבית היה נורא, ועקבות של בוץ על הרצפה. כנראה שבלילה פרצו לנו את הבית ורוקנו את כולו, כולל הרכב, בעודנו ישנים במיטותינו. בתוך כל הבהלה הפחד והבלבול, יש מראה אחד בזווית העין שננעץ בי ומכאיב יותר מכל – האקורדיון שלי שאיננו עומד במקום הקבוע שלו. גם כשאני מתבקש לעשות רשימה של החפצים הנגנבים מאוחר יותר במשטרה, אני לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר חוץ מ"אין לי אקורדיון" שמכה בי שוב ושוב.



אני לא בטוח אם אנשים יכולים להבין באמת את מהות הקשר בן אדם לכלי הנגינה שלו, במיוחד כזה שמלווה אותו שנים ארוכות. התחלתי לנגן בגיל 12 ובחופש של כיתה י' עבדתי קשה וקניתי בעזרת אבי אקורדיון EXCELSIOR איטלקי שחור וגדול (120 בס) בעל צליל נדיר ויחודי, כזה שתזהה אותו מבין כולם. האות השלישית בשם החברה שהוטבע עליו היתה חסרה אבל לא היה אכפת לי. כשניגנתי בו חשתי עוצמה אדירה. כל מי שמנגן באקורדיון יוכל להעיד שנגני הכלי הזה עוברים איתו קשת של רגשות, ממש כמו בכל מערכת יחסים. לפעמים הוא מאכזב, לפעמים הוא מדליק, לפעמים הוא מתסכל ולפעמים הוא מעיף אותך לשמיים. זה כלי שצמוד אליך פיזית הכי קרוב שיש ואתה מפעיל את המפוח במקביל ללבך ונושם איתו ביחד. הכי אהבתי להסתגר איתו לבד בחדר ולנגן. הרגעים האלו היו יקרים לי.



אחרי הצבא נסעתי לטיול ארוך בדרום אמריקה והוא היה כל כך חסר לי שהגעגוע הפך ממש לסבל. יום אחד במהלך ביקור בעיירה נידחת שמעתי פתאום צליל של אקורדיון, כמו מוכה ירח הלכתי בעקבות הצליל והגעתי לגננת בגן ילדים. התחננתי לקבל ממנה את הכלי והמשכתי לנגן לילדים את המנגינה ששמעתי. הם המשיכו לרקוד, ואני זרחתי מאושר.



אחרי שחזרתי התחלתי לנגן בערבי זמר וזה מאד הצליח ועשה לי טוב. האקורדיון היה שותף סמוי בחיי האהבה שלי. חיזרתי בעזרתו אחרי בנות ותמיד היה לי נוח לתקשר דרכו עם העולם. אחרי שאשתי ראתה אותנו יחד היא אמרה שאני מסתתר מאחוריו כי אני זקוק לו להגנה. היא צדקה.הוא היה גדול ונתן לי מחסה. במשך שלושים שנה הוא היה צמוד אלי בכל ההופעות וערבי השירה וגם בבית, כשניגנתי לעצמי. בשלב מסוים הקלטתי איתו דיסק לאקורדיון.

 


באותו שבוע של הפריצה, התחייבתי לפחות לשש הופעות, מערב שירי לוחמים ועד במות בידור והופעות נוספות. חלק נאלצתי לבטל, לא ידעתי מה לעשות. התחלתי לחפש מהר אקורדיון אחר, ובמקביל חיפשתי גם את האקורדיון שלי, חיפוש לא הגיוני. מצאתי את עצמי מסתובב עם דמעות בעיניים במגרשי גרוטאות, בודק בפחי אשפה, הולך בשווקים אולי אראה אותו פתאום באחד הדוכנים, נוסע בלילה בטייבה בחשיכה, אולי מישהו זרק אותו שם. התקשרתי לכל העולם, הפצתי תמונות, אבל שום דבר לא עזר. אני יודע שזה מגוחך אבל בכל זאת, העיניים לא הפסיקו להתרוצץ לצדדים, לא היה לי שקט. כל צלצול טלפון הקפיץ את הלב, ובכל פעם שחזרתי הביתה בידיים ריקות, צבט בי המקום החסר שלו. כדי לא לפספס הופעה, מישהו השאיל לי אקורדיון ישן כדי שיהיה לי לפחות במה לנגן במסיבת יום העצמאות. לקחתי אותו וכשניגנתי על רקע הפלייבק של האקורדיון הישן שלי, נשבר ליבי לרסיסים. הגעגוע לצליל הזה בדיוק הכאיב והדמעות התפרצו ללא שליטה.



למצוא לו תחליף לא היה פשוט. נסעתי לראשל"צ לקנות אקורדיון ממוסיקאי גדול שהיו לו חמישה כלים, אבל הוא לא היה מסוגל להיפרד מאף אחד מהם. ככה זה עם אקורדיוניסטים, הם טוטאליים. נסעתי למחסן בלוד, עמוס באקורדיונים ישנים, אבל לא היה לי קליק עם אף אחד מהם. באחת מחנויות לכלי נגינה הציעו לי אקורדיון חדש אבל שתי דקות אחרי שניגנתי בו, התחילו עקצוצים ופריחה אדומה בכל הגוף כמו אלרגיה. אנשים הציעו לי אקורדיונים ישנים זרוקים בבוידם.
לבסוף מצאתי אקורדיון גרמני אצל מוכר זקן בחיפה. השמחה שלי היתה מהולה בתחושה מוזרה של עצב ובגידה. חזרתי להופיע ושוב הסתובבתי בכל הארץ אבל בדרך הביתה הייתי מוצא את עצמי ממרר בבכי. בכל פעם שאמרתי לילדים ש"נגנבו רק חפצים, העיקר שכולם בריאים" משהו חנק בגרון. בשנה הראשונה כל דבר הוא זיכרון כואב, כל תמונה חותכת בבשר. התאבלתי עליו כמו שמתאבלים על בן משפחה. רק אחרי שנגנב הבנתי עד כמה אפשר להתגעגע. בכל זאת, דבר נפלא אחד קרה: במהלך חיפושי נתקלתי בתזמורת אקורדיונים מקסימה בשם "הבוסתנאים" ,חבורה של משוגעים לאקורדיונים כמוני ואני מנגן איתם עד היום. זה גם סוג של נחמה.



לסיום, אני מפנה מכאן קריאה נרגשת לכל מי שקורא כאן: אם יש מישהו שמזהה את האקורדיון הזה, שקנה אותו בתמימות מבלי לדעת שהוא נגנב, שראה אותו אצל מישהו- אנא, צרו קשר עם המערכת ועזרו לי למצוא אותו. חסרונו עדיין מעיר בי בכי ישן".
 

חזרה